גמרא
פירוש
יִמָּכְרוּ לְעֵצִים וְיִלָּקַח בָּהֶן קַרְקַע וְהוּא אוֹכֵל פֵּירוֹת אֵימָא וְהִזְקִינוּ.
וְאִיבָּעֵית אֵימָא לָאו מִי אוֹקֵימְנָא לְהַהִיא אכְּגוֹן שֶׁנָּפְלוּ לָהּ בְּשָׂדֶה אַחֶרֶת דְּקָא כָלְיָא קַרְנָא.כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
ימכרו האילנות הללו לעצים, וילקח (תיקנה) בהן קרקע, והוא הבעל אוכל פירות וגוף הקרקע שייך לאשה. ומשיבים: אימא [אמור] והזקינו, כלומר, שלא היו האילנות זקנים כשירשה אותם אלא שהזקינו במשך הזמן. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] ותרץ: לאו מי אוקימנא לההיא [האם לא העמדנו, והסברנו, כבר את הברייתא ההיא] במקומה כגון שנפלו לה אותם הגפנים וזיתים בשדה אחרת — בשדה שאינו שלה, שירושתה היתה רק אותם אילנות (ולא הקרקע), ואם כן הם הם הקרן, ואם יאכלו את דמיהם דקא כליא קרנא [שכלתה הקרן] ושם ודאי יש למכור אותם לעצים ולקנות בהם קרקע. א מסופר: ההוא שטרא דהוה כתיב ביה שנין סתמא [שטר משכון אחד היה כתוב בו שהוא לשנים סתם] מבלי לפרט לכמה שנים. מלוה אמר: לשלש שנים, והלוה אמר: לשתים. ועד שהם מדיינים בדבר קדים [הקדים] המלוה ואכלינהו לפירי [ואכל את הפירות] מן השדה בשנה השלישית. והשאלה היא מי נאמן? רב יהודה אמר: הרי כלל הוא שקרקע בחזקת בעליה קיימא [עומדת], ולכן החזקה היא בידי בעל הקרקע־הלווה, והמלווה־בעל השטר הוא שצריך להביא ראיה. רב כהנא אמר: פירות בחזקת אוכליהן קיימי [עומדים], ולכן הדין עם המלווה. ואומרים: והלכתא כוותיה [והלכה כשיטתו] של רב כהנא שאמר: פירות בחזקת אוכליהן קיימי. ושואלים: והא קיימא לן דהלכתא כוותיה [והרי מוחזק בידינו שהלכה כשיטתו] של רב נחמן שאמר בענין ספק בדבר שכירות בחודש העיבור: קרקע בחזקת בעליה עומדת, ובעל הקרקע נחשב כמוחזק, ואם כן יש סתירה בין פסיקות הלכה אלה! ומשיבים: התם [שם] — מילתא דלא עבידא לאיגלויי היא [דבר שאינו עשוי להגלות הוא], ששם היה הספק בענין עקרוני שאינו ניתן להתברר לעצמו כלל. הכא [כאן] — מילתא דעבידא לאיגלויי היא [דבר שעשוי להגלות הוא], שהרי בסופו של דבר יביאו את העדים שחתמו על השטר, והם יספרו מה היה כתוב בו, ולפי זה נפסוק הלכה, ואטרוחי בי דינא תרי זמני לא מטרחינן [ולהטריח את בית הדין שתי פעמים אין מטריחים], ולכן מניחים את הפירות ביד מי שאכלם, עד שיתברר כל הענין. ב דיון אחר היה בשאלה דומה: קרקע שהיתה ממושכנת לחוב, המלוה אומר של חמש שנים היתה המשכנתא, והלוה שהוא בעל הקרקע אומר של שלש שנים בלבד היתה המשכנתא. אמר ליה [לו] הלווה למלוה: אייתי [הבא] לי את שטרך ונראה מה כתוב בו! אמר ליה [לו] המלוה ללווה: שטרא אירכס השטר אבד לי. אמר רב יהודה: המלוה נאמן. ומדוע — מגו דאי בעי אמר [מתוך שאם היה רוצה לשקר היה אומר] שהקרקע לקוחה (קנויה) היא בידי. שהרי כיון שאין שטר משכנתא מצוי, והוא החזיק בקרקע שלוש שנים (שהם שנות חזקה) היה יכול לטעון שהקרקע שלו, ואם לא עשה כן — צריך להאמין לו במה שהוא טוען. אמר ליה [לו] רב פפא לרב אשי: רב זביד ורב עוירא לא סבירא להו הא [אינם סבורים כזו] שאמר רב יהודה. מאי טעמא [מה טעם] — האי שטרא [אותו שטר] כיון דלגוביינא קאי [שלגביה הוא עומד] — מיזהר זהיר ביה [נזהר הוא בו], שהרי המלוה רוצה לקבל את הכסף שהלוה, ולא סביר להניח שאיבד שטר כזה, אלא ומיכבש [ולכבוש, להחביא] הוא דכבשיה לשטריה [שכבש את שטרו], סבר [סבור הוא]: אוכלה תרתין שנין יתירתא [אוכל אותה, את תנובת השדה שתי שנים יתירות]. אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: אלא מעתה, האי [אותו סוג] של משכנתא שעושים בסורא דכתבי הכי [שכותבים בה כך]: ״במישלם שניא אלין תיפוק ארעא דא [בהשלמת השנים הללו, של המשכון תצא קרקע זו] בלא כסף ותחזור לבעליה. היכא דכבשיה [היכן שכבשו, הסתיר] את שטר המשכנתא ואמר: לקוחה (קנויה) היא הקרקע בידי, הכי נמי דמהימן [כך גם כן תאמר שהוא נאמן]?! וכי מתקני רבנן מילתא דאתי בה [וכי מתקנים חכמים דבר שיכול לבוא בו] לידי פסידא [הפסד]? אמר ליה [לו]: התם תקינו ליה רבנן דמרי ארעא יהיב טסקא וכרי כריא [שם במשכנתא בסורא, תיקנו לו חכמים שבעל הקרקע הוא שנותן, משלם, את המיסים והוא כורה את התעלות], שצריך לכרות כדי להשקות את השדה, ועל ידי כך נשמרת ומוכרת בעלותו. ושואלים: ארעא דלית ליה כריא ולא יהיב טסקא מאי [בקרקע שאין בה צורך תעלות ואינו נותן, משלם, מיסים, מה] יעשה? אמר ליה [לו]: איבעי ליה למחויי [היה צריך למחות] לפני שהגיע זמן החזקה ולהודיע שקרקע זו שלו היא! ושואלים: ואם לא אימחא [מחה], מאי [מה הדין]? אמר לו: אם כן איהו הוא דאפסיד אנפשיה [הוא שהפסיד לעצמו] שלא נקט באמצעי הזהירות הדרושים. ג אריס אומר: למחצה ירדתי לשדה זו, שהתנאים בינינו היו שאקבל אני חצי מן הפירות, ובעל הבית אומר: לשליש בלבד הורדתיו, מי מהם נאמן? רב יהודה אמר: בעל הבית נאמן. רב נחמן אמר: הכל כמנהג המדינה, שכיון שאין ההסכם הזה ברור ינהגו כפי שנוהגים אריסים באותו מקום. סבור מינה לא פליגי [חשבו בתחילה שבעצם אין חולקים] אלא מדברים במקרים שונים; הא באתרא דשקיל אריסא פלגא [זה במקום שנוטל האריס חצי] ואילו הא באתרא דשקיל אריסא תילתא [זה במקום שנוטל האריס שליש] — נאמן בעל הבית. אמר להו [להם] רב מרי ברה [בנה] של בת שמואל: הכי [כך] אמר אביי: אפילו באתרא דשקיל אריסא פלגא פליגי [במקום שנוטל כרגיל האריס חצי חלוקים הם], שרב יהודה אמר: בעל הבית נאמן, גם אז, דאי בעי אמר [שאם היה רוצה לשקר יאמר]: שכירי ולקיטי הוא, שאינו אריס כלל אלא רק שכיר שנשכר בסכום כסף מסויים, או לקיט המקבל עבודותיו אצלו, ואין לו כלל חלק מוגדר ביבול. ד ובעיה אחרת: היה שדה משועבד כאחריות להלוואה, ומת הלווה ועבר השדה בירושה לבניו, ואותם יתומים אומרים: אנו השבחנו בינתים את הקרקע, ולכן מגיע לנו חלק בקרקע לפני שבעל החוב נוטל אותה, ובעל החוב אומר: אביכם השביח ולכן שייכת לי הקרקע כמות שהיא, על מי מהם להביא ראיה?מהדורת ויליאם דוידסון של תלמוד קורן נאה, עם ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ אבן-ישראל (CC-BY-NC 4.0)
הערות
הערות
Gemara
Peirush